פסק-דין בתיק ת"ק 11927-05-12

הרקע והצדדים

1.    עניינה של התביעה לפניי בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 30.01.12, באזור מחלף ראשונים.

2.    לטענת התובעת, היא נסעה ברכבה (להלן: "המאזדה") כאשר "פגע בה לפתע מאחור" אוטובוס של הנתבעת 2 שהיה נהוג על ידי הנתבע 1 (להלן: "האוטובוס"), וגרם לרכבה נזק כבד. בשל הנזקים שנגרמו הוכרזה המאזדה "אובדן גמור".

3.    הנתבעים טענו מאידך כי האוטובוס נסע בנתיב השמאלי, כשהתובעת במאזדה בנתיב האמצעי. בהתאם לגרסת הנתבעים, התובעת בלמה את המאזדה באופן חד ופתאומי תוך כדי נסיעה, ועקב בלימה זו החליקה עם חלקה האחורי של המאזדה לעבר הנתיב השמאלי בו נסע האוטובוס והיא זו שפגעה באוטובוס וגרמה לנזקים.

4.    במהלך הדיון, העידו בפני הנהגים - התובעת והנתבע 1. לא היו עדים למי מהצדדים.

5.    התובעת הבהירה כי נסעה קדימה מעט ועצרה בצד ימין של הדרך כדי לא לחסום את הכביש ולפיכך אין בידיה להציג בפני בית המשפט תמונות המייצגות את מיקומה של המאזדה בעת התאונה עצמה.

התובעת ביקשה להגיש לבית המשפט, בטרם יינתן פסק דין, תמונות שצולמו על ידי בעלה לאחר התאונה -  בטלפון הסלולארי שלו - ונעתרתי לבקשתה.

        ביום 24.10.12 הגישה התובעת "הודעה לבית המשפט וצירוף תמונות". התובעת לא הסתפקה בהגשת התמונות כפי שביקשה וכפי שהוחלט, אלא צירפה 2 עמודים ובהם טענות רבות, וכן צירפה דו"ח פינוי אמבולנס בנוסף לתמונות האמורות. מאחר וטענותיה בהודעה זו משקפות למעשה את סיכומי טענותיה, החלטתי לקבלן למרות החריגה מהחלטתי שניתנה בדיון.

דיון והכרעה

6.    לאחר ששקלתי את טענות הצדדים וראיותיהם, עיינתי בתמונות  ושמעתי את הצדדים והעדה, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות, הכל כפי שיפורט להלן.

7.    אמנם, התביעה מתבררת בבית המשפט לתביעות קטנות, בו ישנה גמישות בסדרי הדין, אולם גם בהליך זה חל על התובע נטל השכנוע, הוא החובה להוכיח את תביעתו, על פי הדרישה לפיה "המוציא מחברו עליו הראיה". בהתאם, על התובע להוכיח הן את עובדות האירוע והנזק שנגרם לו בגין האירוע, והן את אחריות הנתבעת העולה מאותן עובדות שהוכחו.

הפסיקה קבעה לא פעם, כי תובע שאינו עומד בנטל השכנוע,  הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו, לא יוכל לזכות בתביעתו, והיא תידחה. על מנת לזכות בתביעתו, על התובע לשכנע את בית המשפט כי הסבירות שגירסתו היא הנכונה בשיעור של 51% לפחות. מכאן, כי מקום בו ראיות הצדדים ורמת הוודאות של שתי גרסאות סותרות שמעלים הצדדים הן  שקולות, הרי שהתובע לא עמד בנטל המוטל עליו ולפיכך תידחה תביעתו.

8.    במקרה דנן, אני סבורה שהתובעת לא עמדה בנטל השכנוע המוטל עליה.

9.    התובעת שנתה את גרסתה ולא ידעה למסור את העובדות להווייתן. תחילה העידה התובעת כי: "אני נסעתי בנתיב האמצעי והאוטובוס נסע מאחורי" ודברים דומים נרשמו על ידה בהודעה על תאונת דרכים שהעבירה לחברת הביטוח מנורה, ואשר צורפה לכתב התביעה.

בהמשך עדותה ציינה התובעת "אני לא ראיתי את האוטובוס במראה, בוודאי שלא. מאחורי נסע רכב פרטי ואני לא יודעת מאיפה האוטובוס הגיע. אני לא זוכרת אם ראיתי אותו במראה השמאלית."

        במהלך חקירתה על ידי נציג הנתבעת 2, התברר שוב כי התובעת כלל אינה יודעת היכן נסע האוטובוס ואיך פגע בה. לדבריה: "אני לא ראיתי את האוטובוס והוא לא פגע ברכב שלי מאחורי", והבהירה כי "אני לא יודעת אם הוא נסע בנתיב השמאלי או מאיפה הוא הגיע אבל הוא נדחף מאחורי הרכב שלי לתוך הנתיב שלי ופגע בי מאחור."

10.  לעומת שינוי הגרסאות של התובעת, עדותו של הנתבע 1 היתה אמינה, והוא חזר בעקביות על גרסתו. הנתבע לא הכחיש כי פגע ברכב התובעת, אולם הסביר את אופן גרימת הנזק בהסבר סביר ומתקבל על הדעת. אותה גרסה נכללה בדו"ח התאונה שהגיש הנתבע 1 לנתבעת 1 (נ/1) וכן במכתב הדחייה של הנתבעת 2 לפניית סוכן הביטוח של התובעת בדרישה לתשלום נזקי התובעת.

11.  תמונות הנזק שצורפו על ידי הנתבעת מראות שהמאזדה נפגעה בפינה אחורית  שמאלית.

נזק זה אינו תואם לגרסת התובעת כפי שהועלתה בראשונה בכתב התביעה, לפיה פגע בה האוטובוס מאחור, אולם הנזק מתאים לתיאור המאוחר יותר של התאונה שהעלתה התובעת בעדותה בבית המשפט, לפיה האוטובוס "נדחף" לתוך נתיב נסיעת התובעת.